שאלות ודילמות מוסריות בעקבות משפט דמיאניוק המחודש. הרב יוסף ויצמן 

הבוקר התבשרנו כולנו כי נפתח משפט דמיאניוק:

 'ניצול - שרק מילא פקודות' כמעט 16 שנה לאחר שעזב את ישראל בעקבות זיכויו,

הובל ג'ון דמיאניוק בכיסא גלגלים אל ספסל הנאשמים במינכן שבגרמניה....

הידיעה הזאת עוררה אצלי תהיות לא מעטות, אבל גם תובנות.

האומנם אפשר לשפוט אותו על פשעים נגד האנושיות, על אותה אדמה שלפני זה היה החוק האלמנטארי שלה?

 הרי אם לא היה נשמע לחוק באותם שנים הרי היה נשפט על כך ובודאי נענש על כך, כי כך קבוע בחוק, חוקי הרייך. 

והרי הוא קיים את החוק?

ומה יקרה אם החוק העכשוי ישתנה בעוד 50 שנה, האם יוכלו לשפוט את השוםטים ששפטו את דמיאניוק?

אם כן מה היא מוסריות בכלל?

מי קובע נורמות מוסריות?

האם התפיסה המוסרית יכולה להתבסס על משחקי רוב ומיעוט?

האם מושגי הטוב והרע נקבעים בבחירות דמוקרטיות?

הלוא כשם שהיחיד עלול להשחית את דרכו, גם הרוב עלול להידרדר להתנהגות בלתי-מוסרית.

אשמח לשמוע את חוות דעתכם.

אני בטוח כי נגיע ביחד לתובנות חדשות ומדהימות!

החברה האנושית נוהגת לגנות התנהגות בלתי-מוסרית, ואף להעניש את מי שמפרים את ערכי המוסר. כלל זה נכון כל עוד החריגה מהנורמות המוסריות היא נחלתו של היחיד. ברגע שהחריגה נעשית על-ידי ציבור גדול ועל-אחת-כמה-וכמה על-ידי הרוב, לא זו בלבד שאין היא זוכה לגינוי, אלא החריגה עצמה נהפכת לנורמה המוסרית הנכונה, כביכול.

בפרשת ה'מבול' (פרשת נח בספר בראשית) מסופר על האנושות שידרדרה לשפל מוסרי שלא היה כמותו – ''ותימלא הארץ חמס... כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ''. ההשחתה הייתה חמורה כל-כך, עד שלקב''ה לא נותרה כביכול ברירה אלא לכלות את כל העולם ולהצמיח מנח אנושות חדשה, מוסרית יותר. אבל סביר להניח שהחברה האנושית של דור המבול לא ראתה את עצמה בלתי-מוסרית. להפך, השחיתות נתפסה התנהגות מוסרית נכונה, ואילו העזרה לחלשים נחשבה חריגה מערכי המוסר. כך עלולה חברה אנושית שלמה להידרדר לשפל מוסרי איום, עד כדי היפוך גמור של מושגי הטוב והרע.

מקור יציב אחד- זו השאלה האמיתית העומדת לפנינו בבואנו לדון על ערכי המוסר - מי קובע אותם? האם התפיסה המוסרית יכולה להתבסס על משחקי רוב ומיעוט? האם מושגי הטוב והרע נקבעים בבחירות דמוקרטיות? הלוא כשם שהיחיד עלול להשחית את דרכו, גם הרוב עלול להידרדר להתנהגות בלתי-מוסרית, וכדי להצדיק את התנהגותו יהפוך את החושך לאור ואת ההידרדרות לנאורות.

האמת היא, שהאדם אינו יכול לשמש מקור לערכי מוסר אמיתיים. אם הנורמות המוסריות נתונות בידי האדם, קיימת תמיד הסכנה שהן יתעוותו וישתנו על-פי הצרכים והאופנות המתחלפות. יש בסיס איתן אחד ויחיד לתפיסה מוסרית מוצקה – האמונה כי בורא העולם הוא שקבע את ערכי המוסר והגדיר את מושגי הטוב והרע. כאשר יהודים שבים לארץ-ישראל, אין להם שום בעיה מוסרית מן העובדה שערבים חיו כאן בעבר.

אין צורך בכל הדיונים בשאלה, כמה זמן באמת יושבים כאן אותם ערבים. גם לו ישבו כאן באמת אלפיים שנה, לא הייתה לנו בעיה מוסרית בעובדה שאנחנו יושבים בבתיהם. משום שעל-פי ערכי המוסר האמיתיים, שנקבעו על-ידי הקב''ה בתורתו, ארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל, וכל רגע שעם זר יושב בה, זה עוול מוסרי כלפי העם היהודי וכלפי הקב''ה.

של מי החיים- מכאן נגזרות גם ההתייחסויות לשאלות ערכיות אחרות. על-פי המוסר האנושי המקובל בימינו, אין לחברה רשות להרוג רוצח, ועם זה אין פסול ב'המתת חסד' או בהתאבדות. ואילו על-פי המוסר האמיתי, שנקבע על-ידי הקב''ה בתורתו, המתת רוצח (על-ידי הסנהדרין, לאחר כל הנהלים הקבועים בהלכה) היא מצווה, והקדמת מוות של אדם גוסס היא פשע מדרגה ראשונה - רצח. כך גם התאבדות נחשבת אחד הפשעים החמורים ביותר. על-פי ה'מוסר' של ימינו, 'זכותה' של אשה על גופה גוברת על זכותו של העובר לחיים.

לכן, כאשר האם אינה רוצה בעוברה, היא רשאית להפילו. ואילו על-פי המוסר האלוקי, אכן, זכות נפלאה היא שניתנה לאישה, ליצור בתוכה חיים חדשים, אך בשום אופן אין זו זכות במובן של בעלות, והמתת עובר חי - היא רצח ממש. המושג 'צלם אנוש', שמרבים לדבר בו כל-כך, הוא עיוות של המושג 'צלם אלוקים' המוזכר בתורה. איזה 'צלם אנוש' יכול להיות ביצור שהתפתח מקוף קדמון כלשהו? איזו 'קדושת האדם' יש בנו, אם לא נבראנו כיצירי-כפיו של הקב''ה?

ואם אכן קדושת החיים נובעת מעובדת בריאתנו 'בצלם אלוקים', הרי האלוקים הוא גם הקובע את כללי המוסר ואת גבולותיהם. זה המוסר האמיתי, ובזה מותר האדם מן הבהמה.

 http://cafe.themarker.com/view.php?u=291359